החלטה בתיק ת"א 14025-06-12

1. לפני בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים או מי מטעמם להכנס ו/או לשהות ו/או להימצא בדירה הצמודה לדירה שבה מתגוררת המבקשת 1 בקומה הראשונה בבניין הקיים על חלקה 11 בגוש 30615 בבית חנינה בירושלים (ואשר פונתה לאחרונה מהשוכרת עדאל בסילה) (להלן: " הדירה/הנכס") והאוסר עליהם לבצע בה כל עבודת בנייה ו/או שיפוצים בדירה והאוסר עליהם לאכלס את הדירה ו/או לגור בה בכל צורה שהיא, וזאת עד להכרעה בתביעה העיקרית.

2. עפ"י הנטען בבקשה, חלקה 11 בגוש 30615 והבניינים הקיימים עליה שייכים במשותף לארבעה אחים שכולם נפטרו: אחמד, רפיק, נימר ועאסי. המבקשים הם אלמנתו וילדיו של המנוח עאסי. המשיבים הם ילדיו ויורשיו של המנוח אחמד. לטענת המבקשים, באחד משני הבניינים הקיימים על החלקה מתגוררים בקומה העליונה המשיבים ובני משפחתם. בקומה הראשונה ישנן שתי דירות, האחת מוחזקת ע"י המבקשים ובה מתגוררת המבקשת 1 ודירה צמודה לה, שהיתה מושכרת עד לאחרונה לשוכרת בשם עדאל בסילה (להלן: " בסילה"). בעקבות תביעת פינוי שהגישו המשיבים כנגד בסילה בת.א. 12378/06, פונתה השוכרת מהדירה כשבוע לפני הגשת הבקשה שבנדון ולאחר פינויה פלשו המשיבים לדירה, החלו לבצע בה עבודות בניה ושיפוצים והתברר כי אחד המשיבים, מוחמד אחמד אלדר, התכוון לעבור להתגורר בדירה, מבלי לשכור אותה מיתר היורשים. המבקשים טענו, כי הנכס נשוא המחלוקת מצוי בבעלות משותפת של יורשיהם של ארבעת האחים, כאשר לכל אחד 25% מהזכויות בנכס וכי למשיבים אין זכות לתפוס חזקה ייחודית בחלקה נשוא המחלוקת ולשלול חזקה ושימוש זהה מיתר היורשים. לטענת המבקשים, ניסיונם של המשיבים להשתלט על הדירה שפונתה מהווה הפרה חמורה וגסה של הוראת סעיף 31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הדן בזכותו של שותף יחיד במקרקעין. המשיבים טענו עוד, כי מתקיימים התנאים למתן צו מניעה, שכן מטרת הצו המבוקש לשמור על המצב הקיים עד שיתבררו זכויות הצדדים ואי מתן הצו היום יוביל לכך שהמשיבים ישתלטו על הדירה, תוך יצירת עובדה מוגמרת בשטח, באופן שיהיה קשה ביותר להשיב את המצב לקדמותו, ואם הדבר יהיה אפשרי בעתיד, הרי הוא יקח שנים רבות.

3. המשיבים בתגובתם טענו, כי באמצעות הבקשה לסעד זמני מתיימרים המבקשים לחולל שינוי דרסטי במצב הקיים, ליטול לידיהם את החזקה בדירה ולהפקיע חזקה זו מידי המשיבים, למרות שהמשיבים הם המחזיקים בפועל והזכאים להחזיק בדירה, לרבות מכוח פסק-הדין שניתן במסגרת ת.א. 12378/06 כנגד השוכרת בסילה. המשיבים טענו כי הם, ובעבר אביהם, החזיקו בדירה והשכירו אותה מאז שנת 2001 לשוכרת בסילה. עם תום תקופת השכירות השניה פנו לשוכרת וביקשו כי תפנה את הדירה, אך חרף זאת לא פינתה היא את הדירה ולפיכך הוגשה כנגדה תביעה לפינוי ולתשלום דמי שכירות ראויים. לטענת המשיבים, בסילה התגוננה מפני התביעה בטענה שהיא שכרה את הדירה מהמבקשת 1 וזו האחרונה העידה מטעמה ולמענה של השוכרת במסגרת התביעה הנ"ל. על פי טענת המשיבים, בית המשפט בפסק-דינו הורה על פינויה של בסילה מהדירה וחייב אותה למסור את החזקה בדירה לידי המשיבים. על מנת להביא לביצועו של פסק-הדין, נאלצו המשיבים, לטענתם, לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד השוכרת וביום 29.5.12 פונתה השוכרת מהדירה. המשיבים טענו, כי המבקשת ידעה לאורך כל השנים על ההליכים המתנהלים כנגד השוכרת, אך פנתה לבית המשפט בבקשה זו רק לאחר פינויה של השוכרת באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, ולשיטתם נגועה הבקשה בשיהוי, בחוסר ניקיון כפיים ומהווה ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. המשיבים טענו עוד, כי המבקשים מעולם לא החזיקו בדירה וכי המשיבים הם המחזיקים בדירה מזה שנים, לרבות באמצעות השוכרת בסילה, והם הזכאים להחזיק בדירה מתוקף פסק-הדין אשר ציווה על פינוי השוכרת מהדירה ומסירת הנכס לידיהם. בנסיבות אלה, כך נטען, אף מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן אין מקום למתן צו מניעה זמני הפוגע בחזקת המשיבים בדירה.

4. בדיון שנערך לפני נחקרו המצהירים שתצהיריהם צורפו לכתבי הטענות ובאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם.

5. תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת מתן סעד זמני במסגרת תובענה, כאשר בית המשפט שוכנע בדבר קיומה של עילת תובענה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה.  על בית המשפט להביא בחשבון גם את מאזן הנזקים אשר צפויים להיגרם לכל אחד מבעלי הדין (תקנה 362(ב)(1)), וכן אם הוגשה הבקשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואין בו פגיעה במידה העולה על הנדרש (תקנה 362(ב)(2)).

6. התנאי הראשון אותו יש לבחון נוגע, אם כן, לטיב התביעה ולסיכוייה. תביעתם העיקרית של המבקשים, כך על פי הודעתם בדיון, הינה לפירוק השיתוף בנכס המקרקעין. המשיבים לא חלקו בתגובתם ובטיעוניהם על הטענה כי הנכס שבמחלוקת מצוי בבעלות משותפת של ארבעת האחים (שהמבקשים והמשיבים הם היורשים של שניים מהאחים) וכי לכל אחד מהאחים 25% מהזכויות בנכס. על כן, נקודת המוצא לדיון הינה שלצדדים ישנן לכאורה זכויות של בעלות משותפת בנכס המקרקעין נשוא הבקשה. המחוקק קבע את זכות השימוש של "שותף יחיד" במקרקעין והסמיך את הרוב להחליט בשאלת הניהול של הנכס המשותף והשימוש בו בעניינים שהם בגדר ניהול ושימוש רגילים. בנושאים אחרים נדרשת הסכמה של כל הבעלים. במקרה זה, מבקשים המשיבים (שהינם, כאמור, בעלי 25% בלבד מהזכויות בנכס) לתפוס חזקה ייחודית בנכס, וזאת מכוח טענתם שהם, ואביהם בעבר, החזיקו בנכס והשכירו אותו לבסילה וכן טענתם שהם הזכאים להחזיק בנכס מכוח פסק דינו של כב' השופט י' ברקלי בת.א.  12378/06. לאחר בחינת הראיות שהובאו לפני עולה, על פניו, כי אין בסיס לטענת המשיבים. המצהיר מטעם המשיבים לא טען בתצהירו כי הוא או אחיו, המשיבים האחרים, התגוררו בדירה בשלב כלשהו, וכאשר נשאל לעניין זה בחקירתו טען שוב ושוב כי הוא "לא זוכר". עוד התברר מהחקירה ומהראיות כי טענת המשיבים כי הם, ואביהם לפניהם, השכירו את הדירה לבסילה מאז שנת 2001, טענה שמכוחה טענו הם לחזקה בנכס, אינה מדוייקת בלשון המעטה ובודאי שאין בה כדי לבסס את טענתם בדבר חזקה ייחודית. אמנם, אביהם אחמד השכיר את הדירה לבסילה בשנת 2001, אלא שהדבר נעשה בשמו ובשם כל אחיו. גם בהסכם השכירות השני, שנחתם על ידי משיב 3, מצויין שהמשכיר הוא אחמד ואחיו. עובדות אלו ידועות למשיבים (ר' חקירה המשיב, עמ' 8 לפרוטוקול, שו' 7-10) ומוצאות ביטוי מפורש גם בפסק הדין שניתן בת.א. 12378/06 (ר' פסקה 3 לפסק הדין).

7. גם טענת המשיבים הגורסת כי הם הזכאים להחזיק בדירה מתוקף פסק-הדין שהורה על פינויה של השוכרת בת.א. 12378/06, אין בה ממש. פסק הדין האמור לא קבע ולא התיימר לקבוע כי למשיבים זכות חזקה בלעדית בנכס. בית המשפט חייב את השוכרת "לפנות את הנכס עד ליום 15.12.11", תוך שציין בגוף פסק הדין, בהתייחס לרשות שניתנה לשוכרת לשהות בנכס על ידי אחד מהשותפים (המבקשת כאן), "ששותף לא רשאי להקנות זכות לשימוש ייחודי לצד שלישי, תוך סילוק השותפים האחרים מההחזקה והשימוש". כעת מבקשים המשיבים להיאחז באותו פסק דין ממש על מנת לסלק בעצמם את השותפים האחרים מההחזקה והשימוש בנכס.

8. עוד הפנו המשיבים בתגובתם ובסיכומיהם לפסיקתא שנחתמה על יסוד פסק הדין הנ"ל וטענו, על סמך האמור בפסיקתא, כי הוראת בית המשפט היתה שהחזקה בנכס תימסר לידי המשיבים. האם אמנם כזו היתה קביעתו של בית המשפט? בחינת פסק הדין שניתן באותו הליך מעלה שלא כך פני הדברים. ברישת פסק הדין התייחס בית המשפט לסעדים שנתבקשו באותה תביעה: "האחד, לסילוק הנתבעת מדירה בבניין הנמצא בחלקה 11 בגוש 30615 בבית חנינה, שבירושלים (להלן: "הדירה"). הסעד השני, הוא לחייבה לשלם דמי שימוש ראויים בגין החזקת הדירה". לאחר שבית המשפט דן בטענות הצדדים, קבע הוא בפסקה 30 לפסק הדין: "לאור כל האמור לעיל, אני מורה על פינויה של הנתבעת מהדירה", ובסוף פסק הדין, מפרט בית המשפט את הוראתו האופרטיבית, בזו הלשון:

" אני מחייב את הנתבעת לפנות את הנכס עד ליום 15.12.11".

בפסיקתא, אשר הוגשה על ידי התובעים באותו הליך (המשיבים כאן) לחתימתו של בית המשפט, נרשם בזו הלשון:

" אני מחייב את הנתבעת לפנות את הדירה בת שלושה חדרים, מטבח ושירותים, הנמצאת בבנין הקיים על חלקה 11 בגוש 30615, בשכונת בית חנינה, ירושלים, ולמסרה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, עד ליום 15.12.11".

הנה כי כן, לא זו בלבד שהמשיבים הוסיפו לפסיקתא תוספת שאינה מצויה בפסק הדין (" ולמסרה לתובעים"), אלא שכיום מנסים הם להיבנות על תוספת זו על מנת לטעון שבית המשפט הוא שהעניק להם חזקה ייחודית בנכס. כאמור, בית המשפט לא קבע כי למשיבים זכות חזקה ייחודית בנכס ואף לא הורה על השבת החזקה לידיהם דווקא, אלא כל שהורה הוא על סילוק ידה של השוכרת מהנכס. כידוע, פסיקתא על פי טיבה נסמכת כל כולה על ההחלטה או על פסק הדין שלגביהם היא ניתנה ואין לה קיום עצמאי. אין לציין בפסיקתא עניינים שלא הוחלט בהם ובכל מקרה לשון פסק הדין היא הקובעת. אשר על כן ונוכח הקביעות (או שמא נאמר, היעדר הקביעות) בפסק הדין, אין כל בסיס לטענת המשיבים לפיה הם אלה הזכאים להחזיק בדירה מכוח פסק הדין הנ"ל.

9. בנסיבות שפורטו, אין לאפשר מצב שהמשיבים יעשו בדירה כבשלהם, יודיעו שבכוונתם להתגורר בדירה (ר' עמ' 4 לפרוטוקול, שו' 16), וזאת תוך התעלמות מוחלטת מזכויות שותפיהם לנכס. קבלת החלטות ביחס לנכס, לרבות בשאלת הניהול והשימוש בו, צריך שתיעשה בהתאם להוראות הדין ובתום לב. נוכח הצהרת הכוונות של המשיבים, אי מתן הצו יביא לקיפוח זכויות המבקשים ולפיכך דעתי היא כי מתן הסעד המבוקש במקרה זה הינו ראוי וצודק. יובהר, כי אין באמור כדי לשלול מהשותפים לקבל החלטות ביחס לשימוש בנכס בדרך הסלולה בדין, ולפיכך אין במתן הסעד גם פגיעה במידה העולה על הנדרש.

10. עוד נתתי דעתי לנזקים הצפויים להיגרם לכל אחד מהצדדים. המשיבים טענו בתגובתם כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם בהיותם המחזיקים בפועל וכדין בדירה מזה שנים רבות. משמצאנו כי לא אלה הם פני הדברים, הרי שממילא אין לקבל את טענתם כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונם. מנגד, למבקשים זכות לכאורה חזקה הראויה להגנה ואי מתן הצו יפגע באופן ברור בזכות זו.

11. נוכח כל האמור, אני מקבלת את הבקשה במובן זה שנאסר על המשיבים לבצע בדירה בקומה הראשונה בבניין הקיים על חלקה 11 בגוש 30615 בבית חנינה בירושלים (דירה הצמודה לדירה בה מתגוררת המבקשת 1), כל עבודות בניה או שיפוצים והאוסר עליהם לגור בדירה או לתפוס חזקה ייחודית, וזאת עד להכרעה בתביעה העיקרית. כאמור לעיל, אין בהחלטה זו כדי לגרוע מזכותם של השותפים לקבל כל החלטה לעניין ניהולו של הנכס והשימוש בו בהתאם להוראות הדין.

המשיבים ישלמו למבקשים הוצאות בקשה זו בסך 3,000 ש"ח.

תביעה עיקרית תוגש תוך 7 ימים.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ב, 27 יוני 2012, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: